על אמפתיה ורגישות בכיתה ח'

תלמידי ותלמידות כיתת החינוך שלי קיבלו משימה שנתית: פעם אחת במהלך השנה הם צריכים להעביר פרזנטציה של חצי שעה על תחביב שלהם. הם יכולים ויכולות לעשות על כל נושא שבעולם, העיקר שהנושא הזה חשוב להם ומעניין אותם.

היום תלמידה החליטה להעביר על נושא שקרוב לליבה: חרשות וכבדות שמיעה. אולי זה בגלל שהיא בעצמה כזו, ואולי בגלל ששונות נתפסת תמיד כמשהו מפחיד והיא רצתה לפרק את זה. הסיבה לא באמת משנה, מה שמשנה הייתה התגובה של שאר חברי וחברות הכיתה.

פותחת סוגריים,

כמחנכת זה תמיד שיקול כמה חופש ותיווך צריך לתת, וזה מפחיד לתת לתלמידים את החופש המוחלט הזה. תבינו, הם יכולים לבחור כל נושא שבעולם ואין לי שום דרך לצפות מראש את ההתנהגות או התגובות של שאר הכיתה למה שמועבר. זה מפחיד כפליים כשהדרישה מהם היא להיחשף ולספר על עצמם. הכל יכול לקרות.

נחזור לפרזנטציה שלה.

ידעתי שהיא לחוצה מאד מהסיטואציה. היא בוררת מילים בכיתה, והיא גם בחרה להתייחס לנושא שהיא ניסתה להמנע ממנו כמה שיכלה. וואלה, גם אני הייתי חושבת כמה פעמים על זה אם הייתי היא.

וככה עם הרבה חששות היא עלתה לבמת הכיתה וכמו גדולה סיפרה את סיפור החיים שלה: הקושי בלחיות ככבדת שמיעה, הפתרונות שהיא מצאה והאופן שבו היא מתמודדת כל יום.

היא גם לימדה את שאר הכיתה דרכים נוספות לתקשר מבלי לשמוע, אך עם הרבה הרבה הקשבה.

והם אכן הקשיבו.

הם היו בשקט ברוב הזמן שהיא דיברה. הן שאלו שאלות פרטיות באופן שלא חדר לפרטיות שלה. כשהיא לימדה אותם מילים בשפת הסימנים, הם שיתפו פעולה באופן שגרם ללב שלי לעלות על גדותיו. הם גילו כל כך הרבה אמפתיה עם הקושי שלה וכל כך הרבה רגישות כלפיה.

והנה עוד רגע שלעד ייחרט אצלי בנפש.