יש ימים

יש ימים שאני חוזרת מבית ספר על ענן. מאוהבת בתלמידים/ות, בחינוך, באתגר. יש ימים שאני חוזרת מבית ספר על 5% סוללה נפשית ופיזית. מתוסכלת, רעבה, מותשת, צרודה. תוהה לעצמי אם הפנייה שלקחתי בדרך הייתה הנכונה. לפעמים המראה שהחוויה הזו מציבה לי בכל רגע היא פשוט עצימות אחת יותר מדי. לפעמים אני מסתכלת על התלמידות/ים שלי ובלב שלי עובר מין גל כזה של חמלה ואהבה, אז קורה איזה shift עדין בתפיסה שלי של החוויה, והיא הופכת מקושי בלתי נסבל ואפיסת כוחות "לכאבי גדילה", לאתגר ומשמעות.

אבל מה שתמיד קורה (ולא משנה מתי) זו הידיעה שזה משנה. שהקשיים בדרך הופכים את זה לאמיתי. שאין דרך טובה יותר להבנה והפנמה, מאשר לחוות את זה על העור שלי, ושאין למידה משמעותית יותר מזו שגורמת לי לשאול את עצמי שאלות גדולות על ההתנהלות שלי, על הצרכים שלי. על הפחדים שלי.

ואז אני נרגעת. כי מקום של למידה הוא תמיד מקום טוב להיות בו.